החלטה בתיק בש"פ 7296/05

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 4610/05 מיום 18.7.05 (כבוד השופט י' צבן), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס לו, ביחד עם אחרים, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה וסחיטה באיומים.

           העורר הינו בעלים של פיצרייה בבית שמש. המתלונן שרון מיזא-זאדה עבד בעבר אצל העורר, החליט להקים פיצרייה מתחרה בסמוך, דבר שגרר יריבות עסקית מרה. על-פי הנטען בכתב האישום, החליט העורר להתנכל לעסקו של המתלונן על-מנת שיסגור את העסק, ולשם כך פנה לשלושה אחרים וקשר עמם קשר להצית את רכושו של המתלונן תמורת סכום של 2,000 ש"ח.

           ימים מספר לפני ה- 1.3.05 ירק העורר על המתלונן ואמר לו, כי לא נותר לו הרבה זמן להיות במקום. ביום 1.3.05 הגיעו השלושה האחרים לחנות של המתלונן, שפכו דלק שסופק להם על-ידי העורר והציתו אותה בשלושה מוקדים.

           בסמוך ליום 22.5.05 פנה העורר לאחרים וביקש, כי יציתו כלי רכב בבעלות המתלונן תמורת 500 ש"ח כל אחד. באותו לילה הציתו האחרים קטנוע של המתלונן באמצעות דלק שסופק להם על-ידי העורר.

           בסמוך ליום 10.6.05 סיכמו העורר והאחרים להצית כלי רכב של משפחת המתלונן. לאחר מכן איתרו אותו והציתו אותו. במהלך ביצוע ההצתה נכווה אחד מהאחרים בידו והאחרים סיכמו להסוות את הסיבה לכוויה על-מנת להסתיר את מעשיהם להכשיל חקירה או הליך שיפוטי. 

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העורר.

           בעניינם של האחרים ניתנו החלטות נפרדות והם לא נעצרו עד תום ההליכים.

           אין מחלוקת בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר המחלוקת הינה האם יש מקום לחלופת מעצר.

           מתסקיר המעצר עולה, כי העורר בן 37, נשוי ואב לארבעה קטינים. אף שיש לו עבר פלילי, אורח חייו בשנים האחרונות מתון ונורמטיבי. בפני קצין המבחן הביע תחושת כשלון וחשש לקריסת עסקו ומשפחתו עקב הליך זה, ולפיכך התרשם קצין המבחן, כי המעצר עד כה וההליך התלוי ועומד נגדו מהווה זעזוע ומסייע לו להציב גבולות. לפיכך, המליץ שירות המבחן, כי העורר ישהה במעצר-בית בבית חמותו וגיסו במושב נס הרים בפיקוחם ובנוסף העורר ישתתף בקבוצה טיפולית בשירות המבחן שנועדה בעיקרה להציב גבולות במעשים ובהתנהגות.

           בא-כוח העורר ביקש מבית-המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהוסיף עוד הקלה והיא לאפשר לעורר לחזור ולנהל את עסקו על-מנת למנוע מפולת כלכלית. זאת במיוחד, שחזרה לעבודה מהווה חלק מהליך השיקום.

           מנגד, באת-כוח המדינה טענה בבית-המשפט המחוזי, כי אין מקום לחלופת מעצר בשל מעשיו החמורים של העורר ועברו הפלילי מלמד על מסוכנותו. כמו-כן, טענה באת-כוח המדינה, כי רק חלקו של העבר הפלילי של העורר היה ידוע לשירות המבחן כשנתן את המלצתו.

           בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 18.7.05, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו, כי בנסיבות המקרה אין מקום לחלופת מעצר.

           מכאן הערר שבפני.

           גם בפני חזר בא-כוח העורר על טיעוניו אלה, לפיהן ניתן להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של העורר. כמו-כן, טען בא-כוח העורר, כי טעה בית-המשפט המחוזי כשהורה על מעצר העורר לאחר שכל הנאשמים האחרים בפרשה שוחררו.

           מנגד, בא-כוח המדינה מתנגד לחלופת מעצר וטוען, כי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור העורר בתנאים מגבילים.

           לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר עד תום בירור דינו.  

           לעורר עבר פלילי מכביד. בשנת 1991 הורשע בנשיאת סכין שלא כדין; בשנת 1992 הורשע בשוד מזוין ונדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל; בשנת 1993 הורשע בעבירות איומים והעלבת עובד ציבור; בשנת 1999 חויב לחתום על התחייבות להימנע מאלימות ולקבל טיפול למניעת אלימות במשפחה; ביום 3.7.03 הורשע בהסגת גבול, איומים ותקיפה סתם ונדון למאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים, שהוא כיום בר הפעלה.

           כמו-כן, כשנתן שירות המבחן את המלצתו, לא היה מודע לכל הרשעותיו הקודמות של העורר, למעט עבירת השוד. לפיכך, אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן.